| גישות בניהול ידע |
|
לניהול הידע הגדרות רבות בספרות המקצועית, על פי Bergeron, 2003: "ניהול ידע הוא הפרקטיקה של ניצול מרבי של ההון האנושי ומקורות המידע בארגון ביעילות, חדשנות, מהירות ואפקטיביות של קבלת החלטות, על מנת להשיג יתרון תחרותי בשוק ואת מחויבות הלקוח לארגון". על פי הגדרה זו "ניהול הידע" היא גישה ניהו בהגדרתו מתייחס Bergeron הן לניצול ההון האנושי והן למקורות המידע בארגון. הגדרה זו מבטאת את שתי הגישות המרכזיות לניהול ידע, האחת מתייחסת לידע כאל אוסף של נתונים ופרטי מידע אשר ניתן לתעד ולנהל אותם ואילו הגישה השנייה מתייחסת לידע כאל תהליך שבו הידע נוצר ומועבר באמצעות אינטראקציה בין אנשים. לצורך מסמך זה, נכנה את הגישה הראשונה "הגישה האמריקאית" ואילו את הגישה השנייה "הגישה היפנית". על פי הגישה היפנית המושג "ניהול ידע" הוא פרדוקס; בהנחה שהידע נוצר ומועבר רק באמצעות אינטראקציה בין אנשים לא ניתן לנהל אותו, ולכן למושג "ניהול ידע" אין משמעות ממשית.
לכל אחת מהגישות ישנה תפיסה ופרקטיקות אשר ניתן ליישם אותן בארגון:
לסיכום, מנקודת השקפתה של הגישה היפנית, הידע מאוכסן בתוך ראשיהם של אנשים בארגון, לרוב בצורה סמויה, והאתגר הוא לאפשר לידע להפוך לנחלת הכלל באמצעות תרבות ארגונית מעודד שיח, תיעוד והבנייה של הידע על גבי טפסים וכד'. את הגישה הזו תומכת הגישה האמריקאית אשר על פיה הידע יכול להפוך לנכס של הארגון רק כאשר הוא ממוצה מתוך ראשיהם של העובדים ומאוכסן בדרך כלשהי (מדיה מגנטית, או אחרת) כידע גלוי (מידע).
*לחצו כאן ליצירת קשר עם מומחי ניהול הידע של "אורטל ניהול ידע"
|